שבועות, מוצרי חלב ויציאה משגרה: איך לאכול בחג בלי אשמה ובלי לקלקל את ההתקדמות

כל שנה, בשבוע לפני שבועות, מגיעות אליי בערך אותן הודעות. "נטע, מה עושים עם החג?" "איך לא להשתגע על עוגת הגבינה?" "אם אוכל כזה, נגמרנו?"

לפני כמה שנים ישבה אצלי בקליניקה מטופלת שאני אוהבת מאוד, שאני אקרא לה תמר. היא הייתה בתהליך מדהים, ירדה כמעט שמונה קילו בארבעה חודשים, ממש בדרך הנכונה. ובסוף הפגישה שלפני שבועות, היא הסתכלה עליי ואמרה: "נטע, אני רוצה להודיע לך מראש שאני הולכת לחרב". לא "אני חוששת" ולא "אני לא יודעת" – ישר "אני הולכת לחרב". כאילו זה כבר גמור.

שאלתי אותה: "למה את בטוחה?" היא אמרה: "כי יש שם עוגת גבינה, ואני לא יכולה לסרב לעוגת גבינה". ובדיוק על הנקודה הזו אני רוצה לדבר איתכם היום, כי תמר לא לבד. וכי הדרך שבה רובנו חושבות על ימי חג ואוכל – היא בדיוק מה שגורם לנו להרגיש כישלון, גם כשאין שום כישלון בפועל.

יציאה משגרה היא לא אירוע חירום

אחד הדברים שאני אומרת שוב ושוב אצלי בקליניקה הוא שהגוף שלנו לא עובד על לוח שנה. הוא לא קורא ביומן שהיום שבועות ולכן מותר לו לאכסן שומן. מה שקורה בחג, מבחינה פיזיולוגית, הוא לא שונה ממה שקורה בכל ארוחה אחרת שאנחנו אוכלות קצת יותר ממה שתכננו.

מחקר שפורסם בכתב העת New England Journal of Medicine (Yanovski et al., 2000) עקב אחרי אנשים לאורך עונת החגים ומצא שהעלייה הממוצעת במשקל עמדה על פחות מחצי קילו. לא חמישה קילו, לא שלושה. פחות מחצי. ורוב האנשים איבדו אותם בשבועות שאחרי. הנקודה היא שהגוף גמיש הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות, והנזק האמיתי מגיע לא מאכילת עוגת גבינה אחת – אלא מהחלטה ש"בכל זאת חרבתי" ולכן ממשיכים עוד שבוע בצניחה.

מוצרי חלב בשבועות: מה באמת כבד ומה פחות

שבועות הוא החג הכי "חלבי" בלוח השנה העברי. גבינות, שמנת, לאבנה, עוגות גבינה, קיש, בלינצ'ס… הטבלה הזו יכולה להיות גם נפלאה וגם מלחיצה, תלוי איך ניגשים אליה.

אז בואי נדבר על זה בכנות. יש מוצרי חלב שהם מצוינים גם מבחינת טעם וגם מבחינת ערך תזונתי: גבינה לבנה קשה כמו צפתית, פטה ובולגרית, קוטג', יוגורט יווני, גבינת ריקוטה. אלה דברים שאפשר לאכול בהנאה. ויש מוצרים שהם כבדים יותר קלורית ונמוכים יותר בחלבון: גבינות שמנות כמו מסקרפונה, קממבר, גאודה שמנה, שמנת חמוצה 27%, ובמיוחד עוגת גבינה קלאסית שעשויה בסיס ביסקוויטים, גבינה שמנה וסוכר. זה לא "רע" ולא "אסור" – אבל כדאי להבין את הכמויות.

אצלי בקליניקה אני מדברת עם המטופלות שלי על העיקרון הפשוט הזה: תאכלי מה שהכי שווה לך. לא מה שמגיע אליך, לא מה שמוגש – מה שאת באמת רוצה. אם את חיה ומתה על עוגת הגבינה של אמא, תאכלי פרוסה. תיהני ממנה. אל תאכלי אותה לצד ארבעה סוגים אחרים של גבינות "כי הכל כבר נגמר". זה ההבדל.

האסטרטגיה שעובדת לרוב המטופלות שלי

לפני שנכנסים לחג, שווה שנייה אחת לחשוב: מה הדבר שהכי חשוב לי לאכול היום? מה אני תמיד אוהבת בסעודה הזו? לרוב התשובה היא שניים-שלושה דברים ספציפיים, לא כל השולחן. בני את הצלחת שלך סביב הדברים האלה, ואת השאר תנסי בעיניים לפני שאת שמה בצלחת.

עוד דבר שאני ממליצה עליו: אל תגיעי לסעודת החג רעבה עד מות. זו הטעות הקלאסית. "אני אשמור מקום" – ואז מגיעים רעבים, אוכלים כפול ממה שתכננו וגם נהנים פחות, כי אכלנו בבהלה. ארוחה קטנה ומזינה לפני זה עושה פלאים.

ולגבי קצב ירידה: גוף שיורד בקצב בריא של 0.5 עד 1 אחוז ממשקל הגוף בשבוע יכול לעמוד בארוחה גדולה אחת, בחג של יומיים ואפילו בשבוע קשה מהרגיל. זו ההגדרה של תהליך בר-קיימא. אם את יורדת בצורה קיצונית מדי, כל "סטייה" קטנה מרגישה כמו אסון. אם את יורדת בקצב בריא – ימי חג הם בדיוק כמו ימי שישי: אפשר להרשות יותר, הגוף מתאזן לבד.

מה עושים עם "אחרי החג"

הדבר שהכי מדאיג אותי בכל שיחות ה"שבועות מגיע" הוא לא מה שקורה בחג עצמו. זה מה שקורה אחריו. אני רואה שתי תגובות קלאסיות: האחת היא "בסדר, אכלתי בחג וחזרתי לשגרה ביום שני" – זו הטובה. השנייה היא "חרבתי בחג, אז לא נורא שאמשיך עוד כמה ימים" – זו הבעיה.

המטופלות שלי יודעות שאני אומרת להן: החג נגמר ביום שלאחריו בבוקר. לא "ביום שני" ולא "אחרי שבת". למחרת. ארוחת הבוקר הבאה שלך היא ההתחלה מחדש. לא ה-1 בינואר, לא ראש השנה, לא אחרי שתגמרי את מה שנשאר במקרר. למחרת בבוקר.

יציאה משגרה בחג היא לא כישלון. היא חלק טבעי מחיים שלמים. הכישלון האמיתי הוא להחליט שכבר אין טעם לחזור.

תמר, אגב, אכלה עוגת גבינה בשבועות. ושתי פרוסות ממנה. ובבוקר שאחרי עשתה ארוחת בוקר עם קוטג' וגבינה בולגרית. וחזרה לשגרה, ירדה עוד שלושה קילו בחודשיים שאחרי. היא עצמה אמרה לי: "אני חושבת שזה שמחתי בחג בלי אשמה נתן לי כוח להמשיך".

שבועות שמח. תהני, תאכלי, ותחזרי. זה הסוד.