חשק למתוק: למה הוא בא ומה באמת עוזר להתמודד איתו

שבוע שעבר ישבה אצלי בקליניקה אישה ממש נבונה עם מוטיבציה גבוהה. היא עשתה הכל נכון שבועיים, ואז, ביום שלישי בשעה חמש אחר הצהריים, היא עמדה מול ארון הממתקים של הילדים ואכלה כמה שוקולדים "כי הייתי חייבת." היא הגיעה אלי בתחושת כישלון. "אין לי כוח רצון," היא אמרה. "אני חלשה."

אמרתי לה: "לא. הגוף שלך ביקש משהו שלא נתת לו."

זה בדיוק מה שאני רוצה לדבר עליו היום. כי חשק למתוק הוא אחד הנושאים שעולים אצלי בקליניקה שוב ושוב, ורוב הנשים שמגיעות אלי מרגישות בגינו כישלון. אז בואי נדבר על זה בכנות.

הגוף לא "מתפרע" בלי סיבה

חשק למתוק הוא לא כישלון אופי. הוא לא עדות לכך שאת "לא מספיק חזקה" או שמשהו פסיכולוגי עמוק לא בסדר אצלך. ברוב המקרים יש לו סיבות פיזיולוגיות ברורות מאוד, ואני רואה את זה שוב ושוב אצל המטופלות שלי.

הסיבה הראשונה והכי נפוצה היא ירידה חדה ברמת הסוכר בדם. כשאת עוברות שעות ארוכות בלי לאכול, או שאכלת ארוחה שמורכבת בעיקר מפחמימות מהירות, רמת הסוכר עולה מהר ואז יורדת בחדות. כשהיא יורדת, הגוף שולח אות אחד ברור: "תני לי סוכר עכשיו." זה לא בקשה, זה דרישה.

הסיבה השנייה היא עייפות. כשאנחנו עייפות, הגוף מחפש אנרגיה מהירה. ומה הדרך המהירה ביותר שהוא מכיר? גלוקוז. לכן ערב, לאחר יום ארוך, אחרי שהכנסת את הילדים לישון, פתאום את מוצאת את עצמך מחפשת משהו מתוק. זה לא חולשה, זה ביולוגיה.

הסיבה השלישית, ואני רואה אותה הרבה: הגבלה קיצונית. כשמישהי מחליטה ש"מתוק זה אסור," המוח שלה מתמקד בדיוק במה שאסור לו. זה מנגנון ידוע. ניקול אוונה, חוקרת מאוניברסיטת קולומביה, הראתה עוד ב-2012 שסוכר מפעיל מסלולים דופמינרגיים במוח בצורה דומה לחומרים ממכרים. אבל מה שמגביר את התשוקה הזו דווקא הוא האיסור עצמו. ככל שמשהו "אסור יותר," ככה הוא מפתה יותר.

אז מה עוזר?

קודם כל, תאכלי. לא בצורה קיצונית, לא "כל מה שאת רוצה," אלא ארוחות מסודרות עם מרווחי זמן סבירים. אחת הטעויות הנפוצות שאני רואה היא נשים שמדלגות על ארוחת בוקר, אוכלות סלט קטן בצהריים, ואז בשעה חמש אחר הצהריים הגוף קורס. ואז הן מאשימות את עצמן בחוסר שליטה. הבעיה לא הייתה השעה חמש, הבעיה הייתה הבוקר.

שנית, כשיש חשק למתוק, שאלי את עצמך: מתי אכלתי לאחרונה? האם שתיתי מספיק מים? האם אני עייפה? לפעמים מה שנחווה כ"חשק למתוק" הוא בעצם צמא, עייפות, או פשוט רעב לגיטימי שלא טיפלת בו בזמן.

שלישית, ואני מאמינה בזה מאוד: אל תאסרי מתוק. תשאירי מקום בתוכנית האכילה שלך למשהו שאת אוהבת. כמות קטנה, בזמן ובמסגרת מסודרים. שוקולד מריר אחרי ארוחת הצהריים, כמה תמרים עם כוס תה בערב, פרוסת עוגה כשיש אירוע. זה לא "רמאות," זה חלק מתוכנית אכילה בריאה שאפשר להחזיק לאורך זמן.

מה שאני לא מאמינה בו

אני לא מאמינה בדחיית חשק למתוק באמצעות שתיית מים עם לימון, לעיסת מסטיק, או "חשבי על המטרה." זה עובד אולי פעם או פעמיים, אבל לטווח ארוך זה לא פיתרון. הגוף זוכר. הוא ינסה שוב.

אני גם לא מאמינה שצריך "לנצח" את החשק הזה בכוח. המטופלות שמצליחות אצלי לא מנצחות את הגוף שלהן, הן פשוט מבינות אותו טוב יותר. ברגע שמבינות מה הגוף מבקש ולמה, אפשר לתת לו מענה חכם, כזה שמשרת את המטרה הגדולה יותר.

מה אם החשק בא כל יום, באותה שעה?

זה כבר מדבר על תבנית, ותבנית אפשר לשנות. אם כל יום בשעה שלוש אחר הצהריים יש לך חשק בלתי נשלט למתוק, שאלי את עצמך מה קורה לפני השעה הזו. האם ארוחת הצהריים שלך הייתה מספקת? האם יש שם רגש שמחפש מפלט? האם זה הרגל שנוצר כי פעם זה עבד כ"מנוחה" מהעבודה?

הרגלים נוצרים לסיבה. גם זה. ואפשר לשנות אותם, לא בכוח, אלא בהבנה.

אחת המטופלות שלי ידעה שכל שישי אחר הצהריים היא נכנסת לבולמוס מתוק. שישה שבועות עבדנו על מה שקורה בשישי בצהריים: היא הגיעה לסוף שבוע עייפה, בלי ארוחת צהריים מסודרת, עם תחושה של "מגיע לי." כשסידרנו את הארוחה, הוספנו מנוחה קצרה, והחלפנו את ה"מגיע לי" בצ'ק-אין אמיתי עם עצמה, הבולמוס נעלם כמעט לגמרי. לא כי היא "חזקה יותר," אלא כי הגוף קיבל מה שהוא באמת צריך.

בשורה התחתונה

חשק למתוק הוא מידע. הוא אומר לך משהו. הגוף שלך לא נגדך, הוא מנסה לשרוד. תפקידי לעזור לך ללמוד להקשיב לאות הזה, להבין מה הוא מבקש, ולתת לו מענה שמשרת אותך לאורך זמן.

ירידה במשקל בריאה, בקצב של חצי עד אחוז ממשקל הגוף בשבוע, היא לא מלחמה בגוף. היא שיתוף פעולה איתו. כשאת מבינה את זה, הדרך נהיית הרבה פחות מתישה.